הפלאה על כתובות ט׳

1 פירש"י ד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים וכו', והתוספות כתבו ור"ח מפרש דבוגרת ומ"ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח וכו' וכ"כ הרי"ף ז"ל ומחלוקתן בבוגרת מבואר בדברי תוס' דתלינן בחילוף הגרסאות לקמן דף ל"ו ע"א. אך במ"ע דמשמע לרש"י ז"ל דאין לה טענת פתח פתוח מדלא מוקי הכא במ"ע לא פירשו התוספות ז"ל במאי פליגי. מיהו לגרסת רש"י אי דקטעין טענת דמים. ממילא מוכח דאף במ"ע דהא בברייתא שם נקט והבוגרת ומ"ע אין להם טענת בתולים. וכיון דמוקי לה בטענת פתח פתוח הרי להדיא דגם מ"ע אין לה טענת פתח פתוח. אבל לשיטת ר"ח נהי דאינו מוכרח אבל מנ"ל דיש לו טענת פתח פתוח ומצינן לפרש הכא הסוגיא בבוגרת לחודא. ולכאורה היה נראה דנפקא ליה ממה שכתבו התוס' לקמן בד"ה ואי בעית אימא וכו' וא"ת אכתי אף באשת כהן ובקידשה פחות מג' שנים איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ כו' ולפי' ר"ח שפירש שמ"ע פתחה סתום אתי שפיר. וכן מפורש בדברי הרי"ף בסוגיא זו. ואפשר לומר דלא ניחא להו בתירוצם לקמן ויש לומר דאם איתא דמ"ע היא היתה טוענת וכו'. דהא כתבו התוספות ישנים הובאו בתחלת המסכתא בהא דקאמר לקמן רב יוסף מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו'. מאי לאו טענת פתח פתוח. משום דאם היו דמים היתה מראה לאמה. אבל בפתח אינה מכרת אם פתחה נעול או לא ע"ש א"כ לר"ח ז"ל דמוקי לדר' אלעזר הכא בבוגרת דאין לה דמים. ליכא למימר מדלא טענה. כיון דחבטא שכיח כמ"ש התוס' לקמן דכולהו חבוטי מחבטן. והיא אינה מכרת אם פתחה נעול ולא ידעה. והוכרח לומר דמ"ע פתחה נעול וליכא ספק ספיקא ובזה אתי שפיר מ"ש התוס' לקמן בד"ה ואי בעית אימא. ולפי' ר"ח אתי שפיר דלכאורה גם הוא מוכרח לתירוצם מדלא טענה דהא כתוב בריש מכילתין בד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' דגזרו בכל הנשים משום אשת כהן או פחותה מג' שנים וכו' נמצא למאי דמוקי לה בשמעתין בטענת דמים קשה דאכתי איכא ספק ספיקא ספק מ"ע וכו' ודוחק גדול לומר דתקנו משום אשת כהן שקידשה גם כן פחות מג' שנים. וע"כ צ"ל כתירוצם מדלא טענה אף לר"ח וא"כ מהו זה שכתבו התוס' דלפי' ר"ח אתי שפיר. ולפמ"ש נכון דהא דהוכרחו לפי' ר"ח משום דלא שייך מדלא טענה אלא כדמוקי לה בטענת דמים משום דידעה ומכרת. אבל בפתח פתוח דאינה מכרת קשה לפי ר"ח דמוקי בבוגרת. וע"כ צ"ל דמ"ע פתחה נעול. אך לפ"ז קשה לי טובא לפירש"י ז"ל דלפירושו מוכרח לומר כסברת התוספות ישנים הנ"ל יותר מלפירוש ר"ח דהא קאמר לקמן דף ל"ו ע"ב בסומא כולהו רואות מראות לאמן וזו אינה רואה וכו'. ופירש"י כולהו רואות אם נשרו בתוליהן. רואות דם. וכיון דמוקי לברייתא זו לגירסת רש"י ז"ל בטענת פתח פתוח ע"כ צ"ל דכיון דאין רואות דם אינה מכרת בפתח פתוח. א"כ בשלמא מה שפירש"י באבידה המפה שפיר יש לומר דכיון דברור לו שמצא פתח פתוח אי איתא דמ"ע היתה מכרת שנשרו בתוליה והיתה טוענת. אבל מ"ש רש"י ממשפחת דורקטי קשה דהא יש לומר דנחבטה ולא ידעה כמו בסומא ואכתי איכא ספק ספיקא. ונלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרא"ש דמ"ע לא שכיחא אפילו לר"ג. והא דקאמר בדף ל"ו כולהו חבוטי מחבטן היינו לר"מ דס"ל בסומא מפני שנחבטת. אבל רבנן דפליגי אר"מ לית להו סברא דחבטא כלל. וכן נראה מדבריו ז"ל בדף ל"ו שם דלא פירש בחרשת ושוטה דבחזקת מ"ע הן כפי' התוספות שם. וא"כ אינו נמי בכלל ספק ספיקא כיון דלא שכיח כמ"ש תוס' בקושייתם. ועמ"ש לקמן בזה. ודוק ועיין בקונטרס אחרון. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דהרמב"ם ז"ל כתב דאף שיצא דם תלינן בד' לילות ויכול לטעון טענת פתח פתוח והא דלא מפרשי רש"י ותוס' ז"ל כן משום דבכה"ג אין צ"ל שקידשה פחות מג' שנים אלא בקידשה י"ב חודש קודם הנשואין דתו ליכא למיתלי בדם בתולים. ולכאורה קשה על הש"ס עצמו דלא משני הכי. ועיין בקונטרס אחרון שם בישוב קושיא זו בס"ד באורך. ויבואר עוד בסוגיין:

2 בד"ה נאמן לאוסרה וכו' אבל להפסידה כתובתה וכו'. והתוס' כתבו לקמן ד"ה נאמן להפסידה וכו' דר' אלעזר מצי סבר נמי דיכול להפסידה ונקוט לאוסרה לרבותא כדמוכח הסוגיא לעיל. וצריך להבין דעת רש"י ז"ל דהא באמת הסוגיא לא מוכחת כן דקאמר אי למיתב לה כתובה משמע דאפילו אי לא מהימן לאוסרה יכול להפסידה כתובתה ומנ"ל למעבד פלוגתא בין ר"א ור"נ וצ"ל דרש"י ז"ל אירושלמי סמך שהביאו התוספות שם ועדיין צ"ע מאי בעי רש"י בזה. ועיין מ"ש לקמן דמן הירושלמי אין ראיה. ותו קשה לענ"ד למה דפירש"י דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובה. א"כ לפירש רש"י דמוקי ברייתא דלקמן דף ל"ו החרשת והשוטה ובוגרת ומ"ע אין להם טענת בתולים. היינו בפתח פתוח. א"כ קשה לר"א לענין מאי קמיירי אי להפסידה כתובתה הא בכל הנשים אין נאמן להפסידה כתובה וע"כ לאוסרה. קשה מ"ט בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים אי משום דטענינן לה משארסתני נאנסתי הא זה שייך לענין להפסידה כתובתה אבל לאוסרה לא מיבעיא לדעת הרא"ש דס"ל במשארסתני נאנסתי נאמנת דוקא לענין כתובה אבל אסורה לו וכן הוא בהדיא בירושלמי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי דהיינו להפסידה כתובתה אבל לאוסרה אינה נאמנת כ"ש בחרשת ושוטה דלא טענינן לה. אלא אפילו לדעת רבינו יונה דנאמנת היינו באומרת ברי. אבל מהיכי תיתי נכשיר מספיקא באשת כהן דאיכא לאוקמי אחזקת הגוף דהי' תחתיו. ותו דמי עדיף חרשת ושוטה ממכחשת דשמעתין דקאמר בפשטות דבחדא ספיקא אסורה. ולכאורה היה נראה לי לפמ"ש התוס' דלא הוי ספק ספיקא משום ספק מ"ע דאם איתא דהיא מ"ע היתה טוענת. א"כ יש לומר בחרשת ושוטה דלא שייך זה ממילא מותרת מטעם ספק ספיקא דמ"ע. אך לפי' רש"י זה אינו דהא כבר הכרחנו דס"ל לרש"י ז"ל דמוכת עץ לא שכיחא אפילו לר"ג ואין להכניסו בספק ספיקא ועוד נראה לענ"ד דאפילו לפי' התוס' לא אתי שפיר דנראה דע"כ לא מצינו לאוקמי באשת ישראל וקידשה פחות מג' שנים דהא קי"ל דאונס בישראל משרי שרי ולא גרע חרשת ושוטה מקטנה דפתוי קטנה אונס הוא. ואי באשת כהן איכא ס"ס להיפך לאוסרה כמ"ש הרא"ה דאפילו אינה תחתיו שמא נבעלה לפסול לה. ואפילו למה שנכתוב לקמן בס"ד דלר"ג לא חיישינן לזה משום חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה. זה לא שייך בחרשת ושוטה כמו שיבואר כל זה בס"ד בקונטרס אחרון אך העיקר נלפענ"ד דודאי לקמן לענין להפסידה כתובתה מיירי. ואף שפירש"י דר"א ס"ל לאוסרה ולא להפסידה כתובתה היינו דוקא היכא שהיתה מכחשת אותו בברי. והטעם כמ"ש המפרשים בהא דקאמר לקמן ריש דף י' חכמים תקנו וכו' והם האמינוהו וכו' דהא דלא מהימן הבעל מדינא משום דאמרינן חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כדקי"ל באומרת גרשתני וכן כתב בספר פני יהושע. אבל בשותקת או בחרשת ושוטה מודה ר"א דנאמן להפסיד כתובתה ושפיר פליגי התם הברייתות כדאוקמי לר"ג ולר' יהושוע אי טענינן להו משארסתני נאנסתי כדפירש"י שם דבזה כיון שהוא טוען שמא טענינן לה כמו שיבואר לקמן אבל להכחיש את הבעל לטעון שלא היה פתח פתוח לא טענינן לה ודוק: ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא ממשמעות הסוגיא דיש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאדרבא הא בהא תליא אי נאמן לאוסרה אינו נאמן להפסידה משום דהיכא דקים ליה גרע טפי לענין כתובה דשייך אין אשה מעיזה משא"כ בלא קים ליה ליכא העזה אף שטוען ברי כמ"ש לקמן דחשבינן ליה כשמא וכה"ג איתא בשבועות דף מ"ה ע"ב גבי שכיר דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו לא הוי העזה אף שטוען ברי ע"ש א"כ יש לומר דאביי דקאמר אי למיתב וכו'. היינו אי אמרינן דלאוסרה אינו נאמן משום דלא קים ליה ואפ"ה יכול להפסידה מטעמים שכתבו לקמן בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דאפילו בשמא יכול להפסידה ולא שייך חזקה דאין אשה מעיזה משום דלא קים ליה. אבל ר"א דס"ל דקים ליה ליכא למימר דכ"ש להפסידה דאדרבא יש לומר דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה. ולפ"ז רב יהודה אמר שמואל דאמר לקמן דנאמן להפסידה יש לומר דוקא להפסידה ולא לאוסרה משום דלא קים ליה. והא דקאמר רב יוסף אם לאוסרה עליו היינו אי נימא דאינו נאמן להפסידה משום דקים ליה ושייך אין אשה מעיזה. ומה שפירש"י לקמן בדרב יהודה אמר שמואל משום חזקה אין אדם טורח היינו דלא אמרינן שהוא משקר אבל אכתי יש לומר דלא קים ליה. ועמ"ש לקמן בזה:

3 ומה שהכריח רש"י לזה יש לומר משום דכתבו התוספות לקמן דף י' בד"ה אמר רב נחמן וכו' דצריך לומר דרב אשי לקמן דף י"ב דאמר תני כל שלא מושמש פליג על סוגיא דלקמן דמסיק דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי. ולשיטה זו יש לומר דבטענת דמים שלא מושמש כיון דטוען ברי אמרינן חזקה אין אשה מעיזה ואינו נאמן. אבל בפתח פתוח כיון דלא קים ליה אין זה העזה לכך נאמן הוא משום חזקה דידיה דאין אדם טורח ובודאי אינו משקר ואף דיש לומר דהוא טועה מ"מ יכול להפסיד מטעמים שכתבו התוס' לקמן. ועוד יבואר לקמן בסוגיא שיטתו ז"ל ודוק:

4 מיהו נראה דכל זה לשנויא קמא לקמן דף י' מהימן ומסבינן ליה כופרי אבל לשנויא דרב אחאי כאן בבחור כאן בנשוי. משמע להדיא דס"ל דהיכא דקים ליה מהימן טפי לענין כתובה כפירש"י שם אע"ג דלאסרה מהימן אפילו בבחור כפירש"י הכא בד"ה אבל הכא אימא מתוך ששנוי היה ואינו בקי וכו' הרי דפי' הסוגיא בבחור. וכן כתב הרא"ה לקמן דלאוסרה מהימן אפילו בבחור ולפ"ז אתיא פירש"י בפשיטות טפי דהא דפירש הכא אבל לא להפסידה כתובתה היינו דלא פליג על רב נחמן. אלא הכא בבחור מיירי ויבואר יותר בקונטרס אחרון ע"ש וזה הוא לסברת רב אחאי דפליג ע"כ על סברת אביי אבל לסברת אביי אתא שפיר עפ"י מה שכתבנו כנ"ל:

5 תוספות ד"ה לא צריכא וכו'. וא"ת ולוקמא אחזקתה וכו'. לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף י' לר"ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בס"ס נמי פסול אלמא אע"ג דאית לה חזקת כשרות אפ"ה ס"ל לר"ג דפסולה לכהונה עד דאמרה ברי. וכיון דהתוספות כתבו לקמן ע"ב ד"ה לא דקא טעין וכו'. דהכא מיירי שהיא טוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו. א"כ כיון דהבעל יודע שהיא משקרת לא מהני ברי דידה. וא"כ ממילא אין להכשיר מטעם חזקה לחודא. וצ"ל דס"ל להתוס' דהתם מטעם מעלה עשו ביוחסין והיינו בזינתה בעדים דאיכא איסור ברור. אבל בפתח פתוח דליכא איסורא אלא על הבעל לפי דבריו משום דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא לא שייך מעלה ביוחסין. ובזה נלענ"ד לישב מה שהקשו המפרשים על קושיות התוס' דהא איכא ס"ס לאיסורא דשמא לפסול נבעלה ומאי קשיא להו. ונראה יותר דאפילו אם נימא דלא שייך בזה ס"ס משום דשני הספיקות הם כספק אחד שמא נבעלה לפסול לה דכשזינתה תחתיו הכל כפסולים אצלה. מ"מ כיון דאיכא למימר נמי דקודם אירוסין לפסול נבעלה הוי ליה רוב פסולים ורובא וחזקה רובא עדיף. אך באמת לפמ"ש דהכא לא בעינן ברי. א"כ כיון דאמרינן לקמן דף י"ג ע"ב דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולים משום דחזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה א"כ ה"נ איכא לאוקמי בחזקת היתר שלא היתה תחתיו וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה ולכשר נבעלה אע"ג דהתם לא מכשיר ר"ג אלא באומרת לכשר נבעלתי. מ"מ הא כבר כתבנו דהכא לא שייך מעלה עשו ביוחסין ולא בעינן ברי לר"ג ושפיר הקשו התוספות. אך אכתי קשה לפי מאי דאיתא לקמן בסוף פירקין דבנאנסה לא שייך בודקת ומזנה א"כ אפילו אם נימא דלא חיישינן לאונס כמ"ש התוספות לקמן דאונס קלא אית ליה. וכמו שיבואר לקמן דף י"ג ע"ב מ"מ ניחוש שמא זינתה עם פסול בקטנותה. וכיון דפיתוי קטנה אונס הוא משום דאין לה דעת. נראה פשוט דלא שייך נמי בודקת ומזנה ולא שייך נמי אונסא קלא אית ליה כיון דנתרצתה לו ועיין קונטרס אחרון מ"ש בזה וצ"ל דאכתי קשיא להו דלוקמי אחזקת הגוף שנבעלה כשהיא גדולה וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה. ובזה נכון לפרש לשון התוס' מה שכתבו בתירוצם דיש לומר דאדרבא אית לן וכו'. דלשון דאדרבא אינו מדויק כל כך ולפמ"ש אתי שפיר דר"ל כיון דע"כ צ"ל משום חזקת הגוף שלא נבעלה בקטנות אדרבא וכו'. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בספר פני יהושע על תירוץ התוס' דאכתי ה"ל תרתי במקום חדא דבחזקת הגוף איכא למימר הרי בעולה לפניך ולפמ"ש דגם בקושיתם צ"ל משום חזקת הגוף א"כ ממ"נ אם נאמר הרי בעולה לפניך אתרע נמי חזקת היתר. דיש לומר שנבעלה בקטנות דאיכא רוב פסולים כנ"ל. א"כ ממ"נ אין להתירה ודוק:

6 ואכתי איכא למידק דנוקי באשת כהן בחזקת פנויה שלא היתה תחתיו דהא אליבא דר"א קיימינן דס"ל לקמן דף י"ג ע"א במנה ולא כלום דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי ליה מקח טעות והרי היא פנויה. ואף דס"ל לר"א לקמן בדף ע"ד ע"א דהיכא דקידשה על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וע"כ הא דאמר ר"א דהוי מקח טעות אינו אלא לענין כתובה. א"כ עכ"פ כבר יצאה מחזקת פנויה כשבא עליה מ"מ קשה דנוקמי אחזקת פנויה דהיתה פנויה עד שבעל ואכתי הוי ליה תרתי במקום חדא. וצ"ל כמ"ש התוספות לקמן דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל וכו' דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל נגד חזקת הגוף. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דלרבא דס"ל שם דאמרינן כאן נמצא כאן היה אם יש שהות אחר החופה שתזנה אסורה ככל הנשים וקי"ל כותיה. אלא דהכא קיימינן אליבא דר' אלעזר דלית ליה הך סברא שם אך באין שהות אחר החופה יש לומר דאפילו באשת כהן איכא תרתי חזקת היתר וכאן נמצא כאן היה קודם אירוסין נגד חזקת הגוף. ולפ"ז אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל. אך מדברי הפוסקים בסימן ס"ח מבואר דאינו כן. וצ"ל הטעם כמ"ש לעיל משום דיש לומר דנבעלה לפסול לה בקטנותה דלא שייך בודקת ומזנה. ואף דאיכא למימר מחמת חזקת הגוף שנבעלה בגדלות אכתי אסורה ממ"נ דהדר נימא חזקת הגוף שנבעלה אחר אירוסין כנ"ל. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

7 תוספות ד"ה ואב"א וכו' ויש לומר דאונסא קלא אית ליה וכו' אע"ג דיש לומר דנתפתה בקטנותה דלא שייך קלא. צ"ל משום דאיכא חזקת הגוף נגדו שנבעלה אחר כך והוא דהוקשו בתר הכי וא"ת א"כ בס"ס נמי וכו'. אף דיש לומר דהספק אונס הוא שנתפתה בקטנות דלית לה קלא היינו דלא מיבעיא כשקידשה כשהיא נערה דליכא למימר את"ל תחתיו שמא באונס דקלא אית ליה ואפילו בקידשה בקטנות אינו אלא ספק אחד שמא זינתה קודם החופה כשהיתה נערה כבר דתו ליכא למימר באונס דקלא אית ליה ומ"ש התוספות ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפרישות לכאורה אינו מובן דאי מחמת חזקת היתר למה לי ס"ס כלל. ותו דכבר כתבו זה לעיל. ונראה דלא פסיקא להו דהא דרובא עדיף מחזקה שיבטל עדיפתו במקום דאיכא עוד ספק דליהוי החזקה כמאן דליתא כלל אלא דס"ל דכיון שכתבו לעיל דצריך חזקת היתר להיות נגד חזקת הגוף בספק דשמא אינו תחתיו. תו לא מצרפינן ליה לחזקת היתר להיות נגד רובא דרצון בספק אונס. א"כ ממ"נ ספק אחד הוא. ובזה נלענ"ד לפרש דברי הירושלמי שהביאו התוספות דלכאורה הוא נגד הסוגיא זו. וז"ל על דברי ר"א וחש לומר שמא אנוסה היא יש קול לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ספק אחד הוא שמא אנוסה שמא פתותה מדברי תורה להחמיר. אמר ר' יוסי ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה ספק פתותה ספק משנתארסה ספק עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל. ופירשו המפרשים דבריו דהא דקאמר ואפילו תחוש לה הוא קושיא על המקשה הראשון דקאמר וחש לומר וכו' ור' יוסי מתרץ דברי המקשה דהוי ליה ספק ספיקא. ולפ"ז צ"ל דמשני יש קול לאנוסה ולא הוי ליה ס"ס כלל. והוא נגד הסוגיא דידן. ונלענ"ד דבל"ז אי אפשר לפרש כן חדא דמאי מקשה ואפילו תחוש לה וכו' הא המקשה הראשון דלא ידע שיש קול לאנוסה שפיר מקשה דנוקי אחזקת היתר כמו שהקשו התוס'. ותו דדוחק גדול לומר שלא ידע מספק שמא אינו תחתיו. ואין לומר דלא חשיב ליה ספק משום חזקת הגוף הא איכא כנגדו חזקת היתר כמ"ש תוס' לעיל ונלענ"ד לפרש דבתחלה הקשה וחש לומר שמא אנוסה היינו משום דנוקי אחזקת היתר והא דלא הקשה משום ס"ס כמו בש"ס דידן משום דאיכא למימר דנוקי בחזקת הגוף דהי' תחתיו וע"כ יצטרך לומר כמ"ש תוס' לעיל דאיכא חזקת היתר נגדו א"כ בל"ז קשה דאפילו בספק אחד נוקי אחזקת היתר ועל זה משני יש קול לאנוסה. והאי ואפילו תחוש לה סוף דברי המתרץ הן דמתרץ יש קול לאנוסה וקאמר עוד ואפילו תחוש לה ותחשוב אותו לספק משום חזקת היתר דהוא נגד הקול לאו ספק אחד הוא דאין לומר שמא אינו תחתיו משום חזקת הגוף ואי משום חזקת היתר נגדו הא כבר הוצרכת חזקת היתר בספק הראשון וכמו שפירשנו בדברי התוס' דלא מצרפינן חזקת היתר בשתי הספיקות וממ"נ ספק אחד הוא. ור' יוסי פליג ואמר דשתי ספיקות הן וכמ"ש התוספות הכא בתירוץ ואומר ר"י וכו' דבל"ז לאו רוב גמור הוא מן התורה אלא מדרבנן וזהו שאמר מדברי תורה להקל. נמצא מסקנת הירושלמי כסוגיא דידן דבמקום ס"ס מותרת ולפ"ז הראיה שכתבו התוספות ואשכחן כה"ג גבי תינוק וכו' לאו ראיה גמורה היא דהתם איכא חזקת טהרה נגד רוב מטפחים כדאיתא שם בקידושין דף פ' משא"כ הכא דצ"ל בלא החזקה כנ"ל. אלא דאפ"ה הוכיחו דיש רוב שאינו רוב גמור דאל"ה כיון דקי"ל באמת רובא עדיף למה לא יצרפו עליו אלא ע"כ דלאו רוב גמור הוא בעצמו וכן משמעות לשונם ואשכחן כה"ג. ודוק:

8 עוד יש לתרץ הירושלמי באופן אחר דבתחלה מקשה וחש לומר שמא אנוסה היא. היינו דס"ד דספיקא דאונס ה"ל כס"ס. ואפילו בקידשה פחות מג' שנים מותרת דשמא נאנסה ממש. ואת"ל ברצון שמא בקטנותה דפתויה אונס הוא. וע"ז משני דיש קול לאנוסה ואין לחוש לאונס ממש נמצא אפילו קידשה לאחר ג' שנים אינו ס"ס. והדר קאמר ואפילו תחוש לה להחשיבו ספק אפילו באונס ממש מ"מ לאו ספק אחד הוא ר"ל דהוי ב' הספיקות משם אחד שמא אנוסה שמא פתותה כמ"ש תוס' דשם אונס חד. נמצא לפ"ז צריך לאוקמי בקידשה פחות מג' שנים. וכיון דמסופק המתרץ בא ר' יוסי להכריע ואפילו תחוש לה איכא שתי ספיקות דהיינו בקידשה לאחר ג' שנים משום דב' ספיקות מדברי תורה להקל דהאי קול לאנוסה לאו רובה דאורייתא הוא כמ"ש התוס' וכנ"ל, ודוק:

9 בא"ד וא"ת אכתי וכו' לכאורה קשה דעדיפא הל"ל דבלא ס"ס אלא ספק מ"ע לחודא נוקי אחזקת היתר לבעלה כמו שהקשו בתחלת דבריהם וצ"ל דאף דכתבו דמ"ע שכיח הוא מ"מ הרי אנו רואים דרוב בתולות יש להם בתולים. תדע דהא באותה ברייתא דסומא פליגי רבנן דיש לה טענת בתולים ודוחק לומר דרבנן לשיטתייהו דס"ל מ"ע כתובתה מנה ויש להם טענת בתולים במנה ותו דהא ברישא דברייתא שם בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים פי' התוספות שם דר"ג ס"ל פתח פיך לאלם ואמרינן דמ"ע היא אלא ע"כ דרובא לא אבדו בתולים ור' מאיר חייש יותר למיעוטא דשכיח בכל מקום וסבר דמצרפין חזקה שלא נבעלה ונאמנת שלא נבעלה ולרבנן הוי ליה מיעוטא א"כ אין להתיר מחמת ספק מ"ע לחודא משום דאיכא עכ"פ רוב גרוע נגד חזקת היתר. אבל לפמ"ש תחלה דברוב גרוע אכתי הוי ליה ספק ספיקא להכי סמכו דבריהם דאכתי הוי ליה ספק ספיקא. ודוק:

10 בא"ד ויש לומר דאי איתא דמ"ע היא וכו'. כבר כתבנו לעיל דלפי' ר"ח בבוגרת ולפי' רש"י בדורקטי לא שייך תירוצם. ומיהו לפיר"ח כבר כתבו דא"ש דמ"ע פתחה סתום. ולפירש"י צ"ל דמ"ע לא שכיחא. ונל"ד עוד דמוכח כן לפירוש רש"י דלא שייך מדלא לפמ"ש לעיל לשיטת רש"י ז"ל דטעמא דס"ל לר"א דאין מפסדת הכתובה משום דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה א"כ למ"ד לקמן דף י"ב ע"ב דטעמא דר"ג משום מיגו ובמ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת והאי שינויא לר"א אזלא דס"ל לקמן דף י"ג ע"א במנה ולא כלום א"כ לא שייך לומר מדלא טענה דמ"ע היא דממ"נ אם תאמר מוכת עץ קודם שנתארסה תפסיד מנה ואם תאמר מ"ע אני תחתיך תפסיד לגמרי וא"ל תאומן לומר מ"ע אני תחתיך במיגו דמכחשת אותו דהא ה"ל מיגו דהעזה דאין אשה מעיזה דמטעם זה נאמנת להכחישו. ותו דאפילו אם נדחוק דסוגיא זו כשנויא דטעמא דר"ג משום חזקה ונאמנת לומר מ"ע אני תחתיך אכתי למאי דאביי קאמר אף אנן נמי תנינא ומוקי למתניתין בתולה נשאת וכו' בפתח פתוח ולאוסרה ובאשת כהן או קידשה פחות מג' שנים קשה דלא אתי מתניתין קמייתא בתולה וכו' כר' יהושע דס"ל באומרת מ"ע אני אינה נאמנת לענין כתובה דהא לדידיה ה"ל ס"ס משום ספק מ"ע אפילו באשת כהן וקידשה פחות מג' שנים דלא שייך מדלא טענה שיראה שתפסיד הכתובה וזה דוחק כמו שיבואר בס"ד לקמן שם דע"כ מתנית' ככ"ע אתיא. ואף דאביי קאמר אי למיתב וכו' דמפסדת כתובתה גם עתה הא כבר כתבנו לפירש"י דהיינו אם לא קים ליה דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה. מיהו בזה יש לומר דלר' יהושע בודאי מ"ע לא שכיחא כמ"ש תוספות לקמן ד"ה אי למיתב ומחוורתא כמ"ש לעיל דלפי' רש"י ר"ג ס"ל גם כן מ"ע לא שכיחא. ודוק:

11 תו יש לדקדק על דבריהם ז"ל דאיך נאסור אותה מחמת דלא טענה. דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה על בעלה כדקי"ל בסוף נדרים למשנה אחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה באומרת טמאה אני לך. לא מיבעיא לפירש"י דאינה מפסדת כתובתה כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג ע"ב דודאי אינה נאמנת. וכ"ש לפמ"ש שם דאפילו אם רוצה להפסיד כתובתה אינה נאמנת. מיהו לפי מאי דאיתא באה"ע סימן קט"ו בהג"ה בשם תה"ד דכשיש רגלים לדבר נאמנת וכן נראה מדבריהם שם כמו שיבואר שם בס"ד א"כ הכא דמצא פתח פתוח הוי רגלים לדבר ונאמנת. וק"ל: ובתשובה שאלה הארכתי בזה בס"ד:

12 תוספות ד"ה כל היוצא וכו'. נראה דלא ניחא ליה לרש"י שהיה גט גמור דכיון דכתיב בקרא דוד אמר לאוריה שילך לביתו ואוריה השיבו ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכוב עם אשתי וגו' ואי ס"ד דהיתה מגורשת גמורה הרי אשתו היתה אסורה לו בלא קידושין וחופה וספירת שבעה נקיים כדין תבעוה להנשא. וכ"ש לפמ"ש התוס' בשבת דף נ"ו משום רבינו מאיר דמורד במלכות הוי מפני שלא עשה כדברי דוד והרי לעבור על ד"ת כתיב רק למעט שלא ישמע לו. אלא ודאי שהיה על תנאי אם ימות והיה יכול לילך אל ביתו דכל זמן שהוא חי היא אשתו. ואפילו לפי האמת לא היתה אסורה עליו דודאי אנוסה היתה. ומה שהקשו התוס' דא"כ מאי כל היוצא. צ"ל דבאמת כל היוצא לאו דוקא ומיירי במקום יבם ולפ"ז צ"ל דאוריה גם כן היה לו אח. וכתב לה גט כדי שלא תזקק לו. ובזה נלענ"ד דמתורץ קושיות התוספות בשבת שם דקאמר התם רב. רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותיה דדוד וכו' את אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה כדאמר ר' שמואל כל היוצא וכו' והקשו התוספות שם בד"ה לקוחין וכו' אע"ג דאפילו חטא נמי יש לך בה לקוחין דאנוסה היתה וכו' ע"ש ולענ"ד קשה יותר דאפילו סוטה גמורה הכל מודים דקידושין תופסין בה כדאיתא ביבמות דף מ"ט ע"ב. ונראה לפמ"ש לפי' רש"י דלא היה הגט אלא מפני שלא תזקק ליבם. נמצא לאחר מיתת אוריה היתה זקוקה ליבם. וקי"ל דאין קידושין תופסין ביבמה והכי ס"ל לרב ביבמות דף צ"ב דהוא בעל מימרא זו בשבת שם ושפיר קאמר לקוחין יש לך בה משום שכתב לה גט כריתות ומזה מוכח נמי כשנויא קמא דאונס הוא דאל"ה בלא זה לקוחין יש לך בה דהא רב ס"ל ביבמות דף י"א דצרת סוטה וכ"ש סוטה עצמה אסורה ופטורה מן החליצה. ומשום דהוי מצי למימר איפכא דלכך הקידושין תופסין משום דברצון זינתה והוי סוטה ולא היתה זקוקה ליבם להכי קאמר רב שם דרבי מהפך הדבר ודרש בזכותיה דדוד וכו' ובדרוש הארכתי בס"ד ודוק:

13 בא"ד וא"ת הרי חזר אוריה וכו'. נלענ"ד לפמ"ש התוס' בגיטין דף ע"ב ע"ב בחולה שעמד מחליו והלך בלא משענת וחזר והכביד ומת אפ"ה הוי גט. א"כ ה"נ דמי ממש לזה דקי"ל דמסוכן ויוצא בשיירא שוין וכיון שחזר למלחמה ומת הוי ליה גט למפרע. ולפ"ז יש לומר דמתורץ גם כן קושיא ראשונה דאין הגט אלא מעת שהוא בעולם דלפי מה שאמרו שם בגיטין רבה ורבא הטעם בזה דהוי הגט בעמד מחליו וחזר והכביד משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. א"כ ה"נ ביוצא למלחמה כנ"ל. נמצא דלא היתה למפרע כלל אשת איש. ובדרוש אמרתי דאפשר דזה היה כוונת דוד שיחזור אוריה מן המלחמה ואחר כך ישוב למלחמה וימות כדי שיפקעו הקידושין למפרע כדין עמד וחזר והכביד כנ"ל אף דפליג התם רב הונא על רבה ורבא. יש לומר דס"ל לרב הונא כשנויא קמא דהכא. וק"ל:

14 תוספות ד"ה אי למיתב וכו' דאית לן למימר אוקי ממונא וכו'. לכאורה דבריהם אינם מובנים כיון דלא קים ליה הוי ליה ברי ושמא ומהימנא לר"ג כמו במשארסתני נאנסתי ומ"ע אני. ולכאורה נראה דס"ל להתוספות דאף דלא קים ליה וחשבינן ליה אנן לספק לענין איסורא מ"מ כיון דאיהו טוען ברי דקים ליה אינה יכולה להוציאה ממנו וכה"ג מצינו גבי שכיר דחשבינן ליה נ"ל לבעה"ב לשמא משום דהוא טרוד בפועליו. ואפ"ה כתבו התוספות בשבועות דף מ"ה ע"ב ד"ה מתוך וכו' דכיון דהוא טוען ברי ואומר ודאי אין אנו מחזיקינן בשקר ונאמן היכא דאית ליה מיגו. א"כ ה"נ יש לומר דמסתמא מיירי מתניתא באבידה מפה כפירש"י ז"ל. א"כ יש לו מיגו דהיה טוען בברי שלא מצא דם. מיהו לפי פי' זה קשה אמאי דכתבו התוספות בתר הכי דאמאי מפסידה כתובה דהא יש לה ס"ס והביאו ראיה מלקמן גבי משארסתני נאנסתי ומאי ראיה מהתם דטוען שמא שפיר מוציאין בס"ס משא"כ הכא דאיכא ברי וחזקת ממון. תדע דלא הקשו התוספות אלא אי אמרינן דלא קים ליה ואי ס"ד דאפילו בברי וברי מועיל ס"ס הא אפילו אי קים ליה הוי ס"ס ספק משקר וספק תחתיו נאנסה. אלא ע"כ כיון דטוען ברי לא מהני. מיהו בזה יש לומר דאי אמרינן דקים ליה יש לומר דחזקה דאין אדם טורח וכו' עדיף מספק ספיקא ואין לחשוב ספק שמא משקר, מ"מ קשה כנ"ל דעכ"פ אין ראיה מלקמן דבברי מועיל ספק ספיקא. ונלענ"ד ליישב לפמ"ש התוספות לקמן ד"ה לא דקא טעין וכו' דהא דלא מהימנא במיגו דמ"ע אני תחתיך משום דהוי מיגו במקום חזקה. ותו דמיגו להוציא לא אמרינן. א"כ יש לומר דלפי מאי דקיימינן השתא דלא קים ליה לא שייך חזקה דאין אדם טורח כיון דיש לומר דהוא טעה. וע"כ משום דה"ל מיגו להוציא. א"כ כיון דהוכיחו מלקמן דמוציאין בס"ס כיון דס"ס מועיל להוציא לא נשאר אלא הברי דידיה. בזה ודאי מהני מיגו אפילו אי מיגו להוציא לא אמרינן דהיינו נגד חזקת ממון והרי ס"ס עדיפא מחזקת ממון דמוציאין בספק ספיקא א"כ שפיר הקשו דלמה תפסיד כיון דאיכא ס"ס ומיגו משא"כ אי הוי אמרינן דקים ליה הוי בלא זה מיגו במקום חזקה כמ"ש התוספות לקמן דכיון דקים ליה אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו'. ולפ"ז לשיטת הרא"ה והרא"ש דמ"ע לא שכיח ולא הוי מיגו. ממילא דלא קשה קושי' התוספות מס"ס. ודוק:

15 אופן השני בדברי התוס' דלמאי דבעי אביי למימר אי למיתב לה כתובה מוקי מתניתין כר' יהושע דסבירא ליה גבי משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת. וה"ה בכל ברי ושמא. ובדרך הזה הלך בספר פני יהושע. ואף דנראה דיש לחלק דהתם במשארסתני נאנסתי כיון דעכ"פ נבעלה לא אלימא כ"כ חזקת הגוף דידה. דעכ"פ נבעלה. משא"כ הכא דאיכא חזקה קיימת דלא נבעלה כלל. יש לומר דמודה ר' יהושע. והא דפליג במתניתין דמ"ע דאיכא נמי חזקה קיימת שלא נבעלה כלל. שאני התם דמ"ע לא שכיחא לר' יהושע כמ"ש התוספות בסוף הדבור א"כ מסייע ליה הרוב לבעל דלאו מ"ע היא משא"כ הכא. וראיה לדבר זה דהא דברי התוס' דר' יהושע ס"ל דמ"ע לא שכיחא הוא מסוגיא דלקמן דף ל"ו ע"א דמוקי הא דחרשת ושוטה יש להם טענת בתולים כר"י קשה מנ"ל באמת להש"ס התם דס"ל לר' יהושע דמ"ע לא שכיחא דהא איכא למימר משום דספק אונס לא חשיב ספק כמ"ש התוספות כאן אלא ע"כ דס"ל להש"ס דטעמא דר"י במ"ע דאינה נאמנת אע"ג דאיכא חזקה קיימת שלא נבעלה כלל. ע"כ היינו משום דס"ל דמ"ע לא שכיחא מ"מ יש לומר דאביי סבר למימר אי למיתב כתובה דאתיא כר"י וס"ל דאפילו ברי וחזקה קיימת פליג ר' יהושע וס"ל דחזקת ממון עדיף. ולפי פי' זה יש לתרץ מה שדקדק אמ"ו הגאון זלה"ה בתשובה דמאי הביאו התוס' ראיה דמוציאין ממון מס"ס מהך דמשארסתני נאנסתי דקאמר מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה הא התם ע"כ נקיט מקח טעות משום ר' יהושע דס"ל הכי דלא מפיו אנו חיין וכו' ואמרינן לקמן דף י"ד דר' יהושע אלים ליה ס"ס וכו' א"כ מאי ראיה לר"ג דלא אלים ליה כל כך ס"ס כדקאמר התם ולפי פי' זה דע"כ צ"ל דאביי מוקי מתניתין כר' יהושע א"כ הקשו התוספות שפיר דמוציאין ממון בס"ס. מיהו פי' זה דחוק דנימא דסבר אביי לאוקמי מתניתין קמייתא כר' יהושע דלא קי"ל כוותיה. ואפילו אי הוי הלכה כמותו לא מסתבר כלל דאיכא פלוגתיא במתניתין דבתולה נשאת. ובזה מתורץ נמי דקדוק אמ"ו הגאון זלה"ה אפילו לפירוש ראשון שכתבנו דאכתי קשיא להו כיון דלר' יהושע מוציאין מס"ס א"כ לא אתיא סתמא דמתניתין קמייתא שפיר לר' יהושע. ומשמע להו דבמתניתין קמייתא ליכא פלוגתא ודוק:

16 אופן הג' נלענ"ד פי' דברי התוס' דהא אמרינן לקמן דף י"ב ע"ב בטעמא דר"ג אלא דאיכא מיגו וכו' א"נ וכו' נמצא אי אמרינן כשנויא קמא דלא מהימנא אלא במקום מיגו ר"ל טענה מעלייתא. א"כ הכא דמכחישתו שהיתה בתולה דאין לך טענה מעלייתא מזה אינה נאמנת אפילו בברי וחזקה. וליכא נמי מיגו דמ"ע אני תחתיך דלפי שנויא דמיגו באמת אינה נאמנת לומר מ"ע אני תחתיך כיון דליכא טענה מעלייתא מזה כמ"ש התוס' שם ד"ה אלא וכו'. וכל זה לענין כתובה דאיכא חזקת ממון כנגדה. אבל לאסרה הא ס"ל לר"ג דנאמנת במקום ברי וחזקה במתניתין דמעוברת כמ"ש ה"ר יונה והרא"ש ודוק: מיהו אכתי יש לפקפק קצת דא"כ מאי קשיא להו בתר הכי מטעם ס"ס והוכיחו מדיש לה מנה לר' יהושע דהא זה אינו אלא למ"ד מנה ומאתים ואיהו לית ליה טעמא דמיגו כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"ב. וצ"ל דלא ניחא להו דפליגי בהא:

17 בא"ד אלמא משום דבאותו מנה ה"ל ס"ס וכו'. בספר פני יהושע כתב דיצאו לידון בדבר חדש נגד הפוסקים להוציא בס"ס וקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין ס"ס דה"ל כרוב. ולענ"ד נראה דלפמ"ש דדבריהם דוקא בברי ושמא א"כ כיון דקי"ל כר"ג דברי וחזקה עדיף מחזקת ממון ק"ו דרובא וברי עדיף מחזקת ממון דהא קי"ל דרובא עדיף מחזקה ועיין קונטרס אחרון סימן ס"ח דקי"ל כשנויא דחזקה מיהו אף לשנויא קמא דטעמא דר"ג משום מיגו יש לומר דרובא עדיף מחזקה ומהני בברי ושמא. ואף לפמ"ש דס"ל דבמיגו וס"ס מהני אפילו בברי וברי אין הכרח מדברי הפוסקים שיחלוקו על זה:

18 ועוד נראה עיקר דלפי מסקנת דבריהם אף התוס' מודים דאין מוציאין בס"ס דיש לדקדק מה שכתבו התוס' ועוד אומר ר"י דמ"ע לא שכיחא הא כבר תירצו דספק אונס לא ספק הוא והוא סברא מעלייתא. וגם מוכרחת ע"כ מדברי אביי כמ"ש בתחלת דבריהם. ונראה דהא באמת צ"ל דטעמא דר"ג דנאמנת להוציא כל מאתים דכתובה ולא חיישינן לרצון ע"כ משום ברי וחזקת כשרות. א"כ קשה דמנ"ל דלר' יהושע אית לה מנה מטעם ס"ס דלמא מודה ר' יהושע בחזקת כשרות כיון דהוא חזקה קיימת ול"ל הרי לפניך. ונהי דלפמ"ש באופן השני דאביי קאמר אי למיתב היינו דאתיא מתניתין כר' יהושע א"כ אי נימא דמודה ר"י בחזקה קיימת א"כ ה"נ כיון דלא קים ליה והיא מכחישתו הרי יש לה חזקה קיימת כמ"ש לעיל. מ"מ הוי להו להתוס' לפרש להדיא בדבריהם כן. וכ"ש לאינך פירושא שכתבנו לעיל דהכא מטעם דאביי חשיב ליה כברי או דאביי ס"ל טעמא דמיגו. א"כ אי נימא טעמא דר"י משום חזקה קיימת לק"מ דע"כ מ"ד מאתים ומנה לית ליה טעמא דמיגו אלא משום חזקה ונראה דאפ"ה הוציאו סברתם דטעמא דר' יהושע מטעם ס"ס ולא מטעם חזקה קיימת ממתניתין דמ"ע דס"ל לר' יהושע דאינה נאמנת אע"ג דאיכא חזקה קיימת שלא נבעלה כלל ואפ"ה פליג ר' יהושע במאתים אבל מנה יש לה ע"כ מטעם ס"ס. נמצא למ"ש ועוד אור"י דמ"ע לא שכיח סתרו דבריהם דאין הוכחה כלל דמוציאין ממון מס"ס דיש לומר אליבא דאמת דמודה ר' יהושע בחזקה קיימת ולהכי יש לה מנה ומתניתין דמ"ע טעמא דר' יהושע משום דמ"ע לא שכיחא כלל. נמצא רובא דלאו מ"ע סותר לחזקה דידה אף שהיא חזקה קיימת דרובא עדיף מחזקה. וכ"ש דיש לו נמי חזקת ממון. ונהי דלפירוש השני דאביי הוי סבר לאוקמי כר' יהושע ולמיתב לה כתובה. צ"ל דהוי ס"ד דלית ליה לר' יהושע אפילו חזקה קיימת. אבל לפי האמת אין הכרח דיש לומר טעמא דר' יהושע דמודה בחזקה קיימת. ותו כבר כתבנו לעיל דע"כ מוכרח לפי שני התירוצים שכתבו התוספות דמודה ר' יהושע בחזקה קיימת דהא הוכיחו מסוגיא דלקמן דף ל"ו דקאמר סתם הסוגיא דלר' יהושע מ"ע לא שכיחא ומנ"ל דהא ודאי יש לתרץ כמ"ש בתירוץ הראשון דספק אונס לאו ספק הוא. אלא ע"כ דפשיטא להש"ס דמודה בחזקה קיימת וע"כ טעמא דר"י במ"ע משום דלא שכיח. א"כ לפי האמת ליכא הוכחה דמוציאין בס"ס ודוק:

19 עוד נלע"ד דקשה מנ"ל לתוס' להוכיח דמוציאין ממון בס"ס דילמא ס"ל לר"י נמי דברי וחזקה מהני כמו לר"ג והא דס"ל לר"י דלית לה מאתים היינו משום דבמנה שניה איכא ס"ס להיפך לסיוע הבעל המוחזק בממון ספק ברצון תחתיו וספק קודם שנתארסה ור' יהושע לטעמיה דאמר לקמן דף י"ד ע"א דאלים ליה ס"ס אפילו בשמא לכך ס"ל דמהני אפילו נגד ברי וחזקה אבל ר"ג ס"ל ברי וחזקה עדיפא אבל במנה שפיר מודה ר"י דברי וחזקה עדיף. וצ"ל כנ"ל דנפקא להו דר' יהושע לית ליה ברי וחזקה עדיף ממתניתין דמ"ע. דהא כי היכי דאית ליה שני ספיקות במנה שניה ספק רצון וספק אינו תחתיו. ה"נ אית לה שני ספיקות ספק נאנסה תחתיו וספק מ"ע. וא"כ נימא דברי וחזקה עדיף אלא ע"כ דלית ליה ברי וחזקה עדיף. ומנה קמייתא משום ס"ס מוציאה. נמצא למאי דמסיק ר"י דמ"ע לא שכיחא ואין לחשבו כלל לספק לר' יהושע שפיר יש לומר כנ"ל וליכא הוכחא דמוציאין בס"ס מיהו בסוגיא דלקמן דף ע"ה ע"ב אמר רבא ל"ת דר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל וכו'. משמע דל"ל לר' יהושע חזקת הגוף במקום חזקת ממון. אך על רבא עצמו קשה דמנ"ל הא. ועמ"ש לקמן בס"ד בסמוך ודוק:

20 מיהו בכל זה אכתי טובא קשה לי מ"ט דר"ג דמחייב מאתים דאף דאית לה חזקת כשרות. הא ודאי דס"ס עדיף מחזקה. דע"כ לא גרע ספק ספיקא מרוב דעדיף מחזקה. כמ"ש הרשב"א ומבואר לקמן דף י"ד וכיון דבמנה שניה הוי ליה לבעל המוחזק ס"ס ספק רצון ספק אינו תחתיו ותו דהא כתבו התוס' לעיל דאונס קלא אית ליה ונהי דכתבו לעיל דלאו רוב גמור הוא. מ"מ הכא דאיכא נמי ספק שאינו תחתיו ודאי דעדיפא טובא מחזקה ולא נשאר אלא ברי ושמא. א"כ הא אמרינן לקמן דחזקת ממון עדיף. ואיך יועיל ברי דידה במנה שניה והוא פלאי דלמ"ד מנה ומאתים לא אתי שפיר תרי שינויא דלקמן דף י"ב ע"ב לא משום מיגו כמ"ש התוס' שם דבההיא דמ"ע למ"ד מנה ומאתים ליכא מיגו ולא משום חזקה כנ"ל. ובדוחק יש לומר דס"ל תרווייהו או משום מיגו לבד או משום חזקה לבד. רצה לומר במתניתין דמשארסתני נאנסתי ליכא למימר משום חזקה דאיכא ספק ספיקא כנגדו במנה שניה צ"ל משום מיגו ובמתניתין דמ"ע ליכא למימר משום מיגו כמ"ש התוס' וצ"ל משום חזקה דהתם ליכא ס"ס לבעל יותר מלאשה כמ"ש דאיהי נמי יש לה שני ספיקות ספק דמ"ע וספק דתחתיו נאנסה. ולפ"ז לא אתי שפיר לשון התוס' לקמן דהאי שינויא דמיגו לא אתיא כמ"ד מנה ומאתים. דלפמ"ש במתניתין קמייתא ע"כ צ"ל משום טעמא דמיגו. גם דוחק לומר דמטעם חזקה לחוד קאמר ובאמת במתניתין קמייתא לא היתה ראויה להיות נאמנת. אלא דנאמנת במיגו דמ"ע אני תחתיך דבזה שפיר נאמנת מטעם חזקה כנ"ל אך פשטות הסוגיא דלקמן לא משמע כן:

21 מיהו נראה לענ"ד דלרבא דקי"ל כוותיה דס"ל דטעמא דר"ג משום כאן נמצא כאן היה ומוקי לקמן דף ע"ה ע"ב למתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות שתזנה אחר החופה יש לומר דאין זה ספק שמא אינו תחתיו משום חזקת הגוף וכאן נמצא כאן היה. וליכא אלא ספיקא דרצון ומוקמינן אחזקת כשרות וברי דידה. ועוד נראה לפענ"ד דהא באמת צריך להבין דמאי קשיא להו להתוס' במנה שניה שמא זינתה ברצון הא בזה קי"ל ברי ושמא ברי עדיף דהוי ליה איני יודע אם פרעתי וע"כ לא קאמר בגמרא דטעמא דר"ג משום חזקה או משום מיגו היינו משום דהוי ליה אינו יודע אם הלויתני דהא לפי דבריו שנבעלה קודם לא נתחייב כלל. אבל שתפסיד אם זינתה תחתיו ברצון כיון דכבר יש לה כתובה משעת אירוסין כמ"ש התוס' לקמן דף מ"ד ד"ה והלכתא וכו' דאף דהוא בעיא דלא אפשיטא אי ארוסה יש לה כתובה. מ"מ יש לפשוט מדברי אמוראים. א"כ ה"ל אינו יודע אם פרעתי. וצריך לומר דס"ל להתוס' כיון דאמרינן לקמן דף מ"ג דבשעת נשואין אחולי אחלי לשיעבודא קמא א"כ הוי ליה כאינו יודע אם הלויתני ונתחייבתי בשעת נשואין או לא. לפ"ז יש לומר דלר"ג לא קשה מידי ולא חיישינן לרצון דמיירי ביש שהות אחר הנשואין כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ה ע"ב ד"ה רישא וז"ל ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה וכו' נמצא לר"ג דס"ל מחמת חזקת הגוף שנבעלה תחתיו. ה"נ איכא לאוקמי אחזקת הגוף שנבעלה אחר הנשואין ותו ליכא למיחש לרצון דהא הוו ליה איני יודע אם פרעתי. משא"כ לר' יהושע דלית ליה חזקת הגוף נגד חזקת ממון שפיר יש לומר שזינתה ברצון ותפסיד הכל וע"כ הוכיחו התוס' דמוציאין מטעם ס"ס. ובזה אין להקשות לר"ג דאכתי הא היא בעצמה טוענת משארסתני נאנסתי דודאי נאמנת במיגו דלאחר הנשואין. וכן צ"ל ע"כ שם בדף ע"ה לרבא כמ"ש שם בתוס' ד"ה רישא וכו' ולא שייך בזה מיגו להוציא כמו שיבואר בסמוך ותו דכיון דאי הוי אמרה לאחר נשואין אזיל ליה חזקת ממון דה"ל איני יודע אם פרעתי. א"כ ה"ל מיגו בעיקר חזקת ממון ולכ"ע אמרינן מיגו בזה כמ"ש הסמ"ע בריש סימן ע"א גבי נאמנת ועמ"ש בדף י"ט דאפילו במקום עיקר עדים אמרינן מיגו. ואין להקשות דמה בכך דה"ל איני יודע אם פרעתי והוי ליה כהיא מוחזקת מ"מ למ"ש התוס' דמוציאין ממון בס"ס תפסיד מנה. דזה אינו דבכה"ג שהבעל טוען שמא והיא ברי ודאי לא מהני ס"ס להוציא מחזקתה. וכ"ש דהכא איכא נמי חזקת כשרות דמסייע לה ובזה מתורץ מה שהקשינו בסמוך דמנ"ל להתוס' דילמא ר' יהושע גם כן אזיל בתר חזקה כר"ג והא דלית לה מאתים הוא מטעם דאית ליה לבעל ס"ס כנ"ל. דזה אינו דאי הוי ס"ל לר' יהושע חזקת הגוף עדיף הוי אמרינן דלאחר נשואין הוה והוי ליה איני יודע אם פרעתי. ודוק היטב:

22 בא"ד ועוד אומר ר"י דמ"ע לא שכיח וכו'. צ"ע מאי בעי ר"י בזה וכבר כתבתי ליישב קצת. ונראה להבין יותר. ותו קשה הא דכתבו ראיה מהא דקאמר התם חרשת ושוטה וכו' קשה מנ"ל דטעמא דר' יהושע משום דלא שכיח דהא לא עדיף חרשת ושוטה מפקחת שטוענת מ"ע אני דס"ל לר' יהושע דאינה נאמנת כ"ש דאנן לא טענינן. ונראה דכוונת ר"י בזה דלפמ"ש התוס' דספק אונס לא חשיב ספק משום דאימור קודם שנתארסה א"כ היינו בפקחת דאין לומר את"ל שנבעלה שמא תחתיו משום דאפילו תחתיו אימור ברצון. אבל בחרשת ושוטה דקי"ל דפתוין הוי אונס ואין מפסידין כתובתן אפילו אם זינתה ברצון שפיר איכא ס"ס גמור ספק מ"ע ואת"ל נבעלה שמא תחתיו. וא"כ מ"ט דר' יהושע שם בחרשת ושוטה. וצ"ל משום דמ"ע לא שכיחא ואינה בחזקת מ"ע ואינו בכלל ס"ס. והא דמשמע להש"ס הכי מדברי ר' יהושע אף דבמתניתין דמ"ע אני דמיירי בפקחת בל"ז לא חשיב ס"ס משום דספק אונס כמאן דליתא כמ"ש התוספות כתבתי כבר בסמוך. ודוק:

23 תוספות ד"ה מאי לאו דקא טעין וכו' ונראה לפרש וכו' עיין בריש מכילתין בתוס' ד"ה שאם היה לו וכו' מה שכתבנו לישב הסוגיא ע"ש:

24 תוספות ד"ה נאמן וכו' רבי אלעזר נמי מצי סבר וכו'. וכבר כתבנו לעיל מלשון התוס' ישינים דבירושלמי מפורש דר"א דוקא לאסרה קאמר אבל לא להפסידה כתובתה. ונראה ליישב דברי התוס' דס"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דפליג על תלמודא דידן לקמן דף י"ג דר"א ס"ל במנה ולא כלום ובירושלמי מפורש שם דר"א ס"ל במאתים ומנה מחלוקת כדקאמר שם אתיא כר' מאיר דס"ל מ"ע כתובתה מאתים. וא"כ ע"כ ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה מדהוצרך לאוקמי כר' מאיר כדאיתא לקמן דף י"ג ע"א. ולפ"ז שפיר הוכיח הירושלמי מתרי אנפי דס"ל לר"א לאוסרה דוקא דאין לומר כמ"ש התוס' דנקיט לרבותא דאי הוי אמר להפסידה הוי אמינא דלאוסרה לא. חדא דהא כתבו התוס' לקמן דף י' ד"ה חזקה וכו' דלמ"ד יש לה כתובה מנה אי אפשר לומר דמהימן להפסידה. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ואי משום חזקה אין אדם טורח בסעודה הא יש לה כתובה מנה. וע"כ במקום דנאסרת עליו ע"ש ממילא הוי ידעינן דנאסרת עליו. ותו דלפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב דאי אמרינן דאינו נאמן לאוסרה משום דלא קים ליה ע"כ הא דנאמן להפסיד כתובה אע"ג דקי"ל כר"ג משום דסבר אביי למימר דטעמא דר"ג כשינויא דמיגו והכא ליכא מיגו כנ"ל באופן הג'. אבל לר"א דס"ל בירושלמי במאתים ומנה מחלוקת ע"כ אי אפשר לומר טעמא דמיגו כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"ב. נמצא אי הוי אמר להפסידה כתובתה ממילא הוי ידעינן לאוסרה וע"כ מדנקיט לאוסרה ש"מ אבל לא להפסידה כתובתה. אבל תלמודא דידן דס"ל אליבא דר"א במנה ולא כלום מחלוקת. שפיר כתבו התוס' דנקיט לאוסרה לרבותא דאי הוי נקיט להפסידה לא הוי ידעינן לאוסרה ודוק:

25 בגמרא אמר רב יוסף מאי קמ"ל. הכא יש לדקדק יותר מדקאמר מאי קמ"ל משמע דפשיטא ליה דמיירי בפתח פתוח וצריך להבין טעמא דר"י ונראה דלפמ"ש לעיל בריש מכילתין ליישב מאי לאו בפתח פתוח דאמר אביי לעיל משום דאביי ס"ל דטעמא דמתניתין משום דכאן נמצא וכאן היה ועמ"ש שם דא"ש לפר"ח ורי"ף ז"ל הא דס"ד לאוקמי בפתח פתוח דוקא ואף דר"א לית ליה הך סברא בדף ע"ה. מ"מ אביי לטעמא דנפשיה קאמר א"כ לא שייך לשון מאי קמ"ל דהא ר"א לשיטתיה טובא קמ"ל. אבל הכא קאי אליבא דשמואל דס"ל לקמן דף ע"ו כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה והיינו דס"ל כרבא דאמר כאן נמצא כאן היה ע"ש. א"כ קשה הא דאינו יכול לטעון ביהודה טענת בתולים משום דחיישינן שבא עליה בארוסין. קשה דמה בכך כיון שע"כ היה באירוסין נימא כאן נמצא כאן היה דהיתה בעולה קודם אירוסין כיון שאין לתלות אחר נשואין אזיל ליה חזקת הגוף דידה: ונאמין לו אף דיש לומר שמא שכח מ"מ לא יהא אלא טענת שמא כיון דליכא חזקת הגוף מהימן כדאיתא לקמן גבי מחליף פרה בחמור וגבי טבח. והוי כמו אם אומרת משארסתני נאנסתי דאם אין שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין כדאיתא לקמן דף ע"ה. ואין לומר דרב יהודה אמר שמואל לטעמיה דס"ל ברי ושמא ברי עדיף. זה אינו דהא מודה בשמא טוב דלא הוי ליה למידע כמ"ש לקמן התוס' בדף י"ב ע"ב. וכ"ש הכא שאומר ברי שלא בעליה אלא דאנן מחזיקינן ליה בשמא. גם אין לומר דביהודה מהימנא שבא עליהם באירוסין במיגו דמ"ע אני תחתיך דא"כ בגליל נמי וע"כ משום דהוי במקום חזקה דאין אדם טורח וביהודה דיש לומר שבא עליה לא שייך חזקה זו ומהימנא במיגו הרי נשמע דאמרינן חזקה דאין אדם טורח. ומאי קמ"ל. ומיהו לפיר"ח יש לומר דמיירי בבגרה קודם הנשואין. ואין זה דוחק כמ"ש בריש מכילתין דרוב פעמים כן הוא. וכמ"ש שם בשם הרא"ש והכי קי"ל דבבגרה הוי כנמצא ברשות הבעל. וכיון דביהודה היו מייחדין שעה אחת קודם כניסתן לחופה שפיר יש לומר שבא עליה בבגרות ברשות הבעל וכאן היה. נמצא לפיר"ח ע"כ מיירי בפתח פתוח דהא אין טענת בתולים בבוגרות לדידיה אלא בפתח פתוח. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני בטענת דמים היינו לתרוצי לרב יהודה דס"ל באמת אליבא דשמואל דלית ליה סברת כאן נמצא כאן היה כדאיתא שם בדף ע"ו ע"ב ע"ש בפירש"י ד"ה אמר ר' נחמן. אבל למאי דמסיק שם לא תצייתינהו להנהו כללי דכייל יהודה אחי משמי' דשמואל וכו' אין צריך לדשמואל הכא דמוכח ממתניתין ובזה נכון מ"ש התוס' לקמן דף י' ד"ה אמר ר' נחמן וכו' דרב אשי פליג אדשמואל דלשיטתיה אזיל שם דלית ליה סברת כאן נמצא כאן הי' ומשני שם בדף ע"ו שנויא אחרינא ע"ש וכן ר' נחמן עצמו אין להקשות עליו מאי קמ"ל דמשמע שם דס"ל נמי כרב יהודה אמר שמואל כדקאמר שם כלה בבית אביה ולקידושין ע"ש. ודוק היטב:

26 כל זה כתבנו לפיר"ח ורי"ף. אבל לפירש"י והרמב"ם ז"ל דס"ל בבוגרת ליכא טענת פתח פתוח. אי אפשר לפרש הכי. מיהו להרמב"ם ז"ל יש לומר בטענת פתח פתוח כגון שנתארסה כבר י"ב חודש ולדידיה טענת פתח פתוח היינו שמצא דם אלא שתולין הדם בד' לילות כל י"ב חודש כמ"ש בריש מכילתין א"כ ע"כ שנבעלה תחתיו אלא דטוען כיון שהיתה משקרת שמא ברצון זינתה כמו שיבואר לקמן דף י'. והיינו דקאמר מאי לאו דקטעין פתח פתוח דאי בטענת דמים נימא כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין כנ"ל אלא ע"כ בפתח פתוח ומצא דם כנ"ל וביהודה אמרינן שבא עליה ושכח ודוק. ונראה לפרש לפי שיטתו ע"פ מ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל. דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל שנאמן להפסיד כתובה לאו משום דקים ליה דהא חזינן בהא דקאמר אביי אי למיתב לה כתובה דאפילו לא קים ליה יכול להפסידה. ומ"ש רש"י ז"ל דאמרינן חזקה דאין אדם טורח היינו דלא נימא שמא משקר ויודע שהיה פתחה נעול כדקאמר לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן. וכמו שיבואר עוד לקמן. אבל אכתי יש לומר דלא קים ליה וטועה. א"כ יש לומר דהא דאינו יכול להפסידה כתובתה ביהודה אף דיש לומר כאן נמצא כאן היה משום דה"ל ספק ספיקא ספק לא קים ליה וספק בא עליה בארוסין והיינו דקאמר מאי לאו דקטעין פתח פתוח. משום דבטענת דמים כיון דהוי טענה ברורה קשה דנימא כאן נמצא וכאן היה. אלא ע"כ דמיירי בפתח פתוח ולא קים ליה ומטעם ס"ס עכ"פ נשמע דבגליל יכול לטעון טענת פתח פתוח ומשני בטענת דמים והא דא"י לטעון משום דלית ליה כאן נמצא כאן היה לרב יהודה אמר שמואל כנ"ל. א"נ יש לומר בבגרה לשיטת רש"י יש לומר דיש לה טענת דמים וכמ"ש הרא"ש דבבגרה הוי כרשות הבעל כנ"ל ולפמ"ש לעיל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דמהימן היינו דוקא בלא קים ליה אבל בקים ליה גרע טפי דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה. יש לומר בפשטות דרב יהודה אמר שמואל קמ"ל דמהימן היינו משום דלא קים ליה ולא שייך חזקה דאין אשה מעיזה לכך מהימן הוא משום חזקה דאין אדם טורח ולא אמרינן דקים ליה. וע"ז מייתי רב יוסף ראיה דפשיטא ליה נמי כסברת אביי. וקשה ליה ביהודה אמאי לא מהימן דאף דיש לומר שמא שכח מ"מ לא גרע מלא קים ליה לאביי דהא חזינן לענין איסור דמחמת סברת לא קים ליה היא מותרת לו וביהודה קאמר אי לאוסרה אמאי לא אלמא דביהודה חשיבא ברי טפי וכיון דלסברת אביי בלא קים ליה יכול להפסידה כ"ש ביהודה. וע"כ צריך לומר דמיירי בפתח פתוח דלא קים ליה ומשום ס"ס וממילא מוכח דבגליל נאמן ובזה מתורץ קושיות התוספות ד"ה אבל בגליל וכו' דמנ"ל דמיירי כשטוענת בתולה הייתי דילמא מיירי דוקא שטוענת שבא עלי באירוסין. ולפמ"ש דהא דהכריח דמיירי בפתח פתוח היינו משום דביהודה הוי ס"ס שמא לא קים ליה. ואת"ל קים ליה שמא בא עליה ושכח או הערה בה ולא ידע ששיבר בתוליה. א"כ ע"כ צ"ל שהיא טוענת בתולה אני. דאם היא מודה לא שייך ספיקא דלא קים ליה. ועל זה משני לא בטענת דמים ופירש"י בטענה ברורה על ידי משמוש ולא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש דהבעל נאמן אפילו בלא משמוש בטענת דמים כיון דודאי קים ליה. אבל בפתח פתוח אינו נאמן משום דלא קים ליה דהא סברת רש"י הוא דאי לא קים ליה יותר נאמנת ודוק:

27 כל זה כתבנו לשיטת רש"י אבל שיטת התוס' הוא דהא דקאמר רב יהודה אמר שמואל נאמן היינו דקמ"ל דקים ליה והיינו שכתבו דכ"ש דנאמן לאוסרה. והיינו דקשיא להו דמנ"ל דמיירי כשטוענת בתולה הייתי. ולא ניחא להו דס"ל כסברת אביי דהא לפי פירושם עיקר הוכחתו למלתא דר' יהודה דס"ל דקים ליה. ולית להו להתוס' נמי סברא דכתבנו דביהודה נימא כאן נמצא כאן היה דס"ל כיון דמתיחד עמה ודאי בא עליה ולא מוקי אנפשיה ולא שייך לומר כאן נמצא כאן היה. וכמ"ש התוס' לקמן בסמוך ד"ה מאי לאו וכו'. נראה דס"ל להתוס' דהא דקאמר מאי לאו בפתח פתוח היינו דכיון דס"ל דמתניתין קמייתא דריש מכילתין מיירי בטענת פתח פתוח כמ"ש לעיל ד"ה מאי לאו וכו'. וס"ל דכולהו מתנייתא מיירי בחד גוונא בטענת פתח פתוח. והיינו דקשיא להו בד"ה אבל בגליל וכו' אבל קשה דמייתי מדיוקא וכו' וס"ל לפי שיטתם דהא דמשני לא דקטעין טענת דמים היינו אפילו בלא משמוש רק שהיא טענה ברורה דקים ליה אבל פתח פתוח יש לומר דלא קים ליה דלא כר' יהודה א"ש. והיינו דקשיא להו בתר הכי דלהימנא במיגו ועיין בסמוך. ובזה באו כל דברי התוס' על סדרם ומכונם והדברים ברורים לענ"ד ודוק:

28 והנה בתוס' ישינים הובא בתחלת מסכתא דמשמע ליה דמיירי בפתח פתוח דביהודה נמי בטענת דמים אלו שיבר בתולים ויצא דם היתה מכרת ומגדת בשעת מעשה וכו' ע"ש. ולענ"ד נראה לדבריהם יש לפרש יותר לפי מה דאיתא בברייתא לקמן דביהודה היה מייחדים שעה אחת קודם החופה וכבר כתבנו לעיל דף ז' דהטעם היה שלא יחדו אותם עד סמוך לחופה כדי שאם יבא עליה יהיה אחר ספירת ז' נקיים. א"כ לפמ"ש התוס' דמשמע ליה לרב יוסף דביהודה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דבא עליה קודם החופה. ע"כ דליכא למימר בטענת דמים דא"כ תצטרך לומר שיצא ממנה דם קודם החופה וכיון דקי"ל דבועל בעילת מצוה ופורש לא הוה מיגו דלא בעיה למשוי נפשה רשיעא שנבעלה לו באיסור דם בתולים דמסתמא היתה מכרת כסברת התוס' ישינים. וע"כ דמיירי בפתח פתוח שיכולה לומר שבא עליה קודם החופה ולא יצא דם לפי שהערה בה לבד. ולפי מה דמשני דמיירי בטענת דמים צ"ל דמיירי לפי משנה ראשונה. א"נ דמתניתין לא מיירי במקום שמיחדין קודם החופה כדמפרש הרמב"ם בפירוש המשנה ויבואר לקמן דף י"ב בס"ד באורך. ודוק:

29 תוס' ד"ה אבל בגליל וכו'. דביהודה נאמנת במיגו. הקשה מהרש"א דהא הוי ליה מיגו להוציא ותו הקשו המפרשים דה"ל לתרץ כפשטיה דאי ס"ד דנאמנת בגליל כשטוענת בתולה הייתי תאומן נמי כשאומרת באירוסין בא עליה במיגו דבתולה הייתי. ולמה כתבו התוס' המיגו ביהודה דוקא. ונראה דבאמת לא הוי קשיא דתאומן בגליל במיגו משום דהוה מיגו להוציא כקושית מהרש"א. והוא מוכרח דאל"כ תאומן במיגו דמ"ע אני תחתיך כמ"ש התוס' לקמן אלא דהכא ביהודה כיון דבטוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו. עכ"פ איכא ס"ס דשמא משקר ושמא באירוסין בא עליה. אלא דכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב וכו'. דלא כתבו התוס' דמוציאין בס"ס אלא כשהבעל טוען שמא. אבל הכא דקיימינן בסברא דרב יהודה דקים ליה וטוען ברי אין מוציאין בס"ס ולא אמרינן ספק שמא משקר. אך כבר כתבנו לעיל דעכ"פ היכא דאית לה נמי מיגו מעליא אלא דלא אמרינן מיגו להוציא. מ"מ מהני ס"ס נגד חזקת ממון. ולא נשאר אלא ברי דיליה ולזה מהני מיגו וה"נ כיון דאיכא ס"ס מהני מיגו דבארוסין בא עלי והוא הדין דהמ"ל דביהודה כיון דאיכא ס"ס מהימנא במיגו דמ"ע אני תחתיך אלא דעדיפא קאמרי דטענת מוכת עץ אינו לר' יהושע ומתניתין מסתמא אתא ככ"ע ולכך כתבו מיגו דבא עליה באירוסין דהוא מוסכם אליבא דכ"ע. ומתורץ קושיות מהרש"א וקושיות המפרשים ודוק: גם יש לומר לפמ"ש לקמן דהא דאמרינן לקמן דף ע"ה דטעמא דר"ג ביש שהות אחר החופה דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו שנאנסה אחר החופה אע"ג דה"ל מיגו להוציא משום דאין צריך לברי דידה כיון דאיכא חזקת הגוף וכאן נמצא כאן היה. א"כ יש לומר דביהודה כיון דהתוס' כתבו לקמן דודאי בא עליה א"כ אין צריך אפילו לברי דידה ושפיר נאמנת אף באומרת בתולה הייתי וממילא מתורץ קושיות המפרשים הנ"ל דבגליל ה"ל מיגו להוציא עיין קונטרס אחרון ודוק:

30 תוס' ד"ה לא דקטעין וכו' אבל קשה דלהימנא במיגו וכו' והרא"ש ושאר מפרשים תירצו דמ"ע לא שכיחא. ולכאורה קשה לפ"ז דא"כ מאי קאמר לקמן דף י"ב ע"ב גבי משארסתני נאנסתי ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא מיגו דמוכת עץ הא הוי ליה מיגו דלא שכיח. וצ"ל דבטוענת משארסתני נאנסתי כיון דאונס גם כן לא שכיח כל כך כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואב"א וכו' שפיר אמרינן מיגו דמוכת עץ אף דלא שכיח טפי. עוד כתב הרא"ש דלפיר"ח דס"ל מ"ע פתחה סתום אתא שפיר. ולכאורה קשה דא"כ מאי קאמר לקמן דף י"ב דאיכא מיגו דמ"ע הא ה"ל מיגו דהעזה כיון שבאמת כבר נבעלה והיה פתחה פתוח אם תאמר מוכת עץ אני תצטרך להעיז ואפילו להפוסקים דאמרינן מיגו דהעזה מ"מ הא שם מיגו דטענה מעליא הוא ומאי מעליותא שמא אינה רוצה להעיז. ויש לומר דלשיטתו דס"ל דמ"ע שכיח א"כ כיון דטוענת נאנסתי דהוא לא שכיח כל כך שפיר אמרינן מיגו דהעזה. כדאמרינן בשבועות דף מ"ה דמהימן לומר נאנסה במיגו דהחזרתי ופטור משבועה דאורייתא ולא אמרינן דהוי ליה מיגו דהעזה לאפטורי משבועה דלכ"ע לא אמרינן כדמוכח משבועת מודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכופר הכל משום דאין אדם מעיז. וצ"ל משום דנאנסו לא שכיח כדאיתא בח"מ סימן ק"ח דלא טענינן ליתמי נאנסו. וכיון דלא שכיח טענה גרועה היא שפיר אמרינן ביה מיגו דהעזה. וכה"ג כתב הסמ"ע שם סעיף קטן י"ז להיפך. דמש"ה אמרינן החזרתי במיגו דנאנסו ע"ש. שוב מצאתי בספר כנסת הגדולה סימן ס"ח שהאריך בקושיא זו. ולענ"ד נראה נכון כמ"ש. וק"ל:

31 שם בא"ד ואי לא אמרינן מיגו להוציא וכו'. והש"ך בסוף סימן פ"ב בדיני מיגו כתב בשם הר"ש דהא דאיתא בדף י"ב ע"ב עד כאן לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא מיגו. אע"ג דהוה מיגו להוציא היינו משום דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא ומשמע שם מדברי הש"ך דבכל מקום אמרינן מיגו להוציא היכא דאיכא ברי ושמא אלא דלפ"ז קשה הא דאמר אביי לעיל אי למיתב לה כתובה נהי דנימא דיכול להפסידה בשמא מ"מ כיון דלא קים ליה ואיכא ברי ושמא א"כ יש לה מיגו דמוכת עץ אני תחתיך ולא שייך שני תירוצי התוס' דכאן כיון דלא קים ליה לא שייך חזקה אין אדם טורח וגם אמרינן מיגו להוציא בברי ושמא. אך לפמ"ש שם אתא שפיר דלא מיבעיא לפמ"ש שם דאביי מוקי כר' יהושע או דס"ל כשינויא דמיגו א"כ ליכא מיגו דמ"ע אני תחתיך דהא בשינויא דמיגו באמת אינה נאנמת לומר מ"ע אני תחתיך אפילו לר"ג וכ"ש לר' יהושע אלא אפילו לפמ"ש שם באופן א' דחשיב קצת כברי הואיל והוא אומר בברי מ"מ יש לומר דלהכי לא אמרינן ביה מיגו להוציא כיון דאינו שמא גמור. מיהו לכאורה היה נראה דמ"ש שם הר"ש לאו לדינא בכל מקום אלא להאי שינויא דס"ל לר"ג בברי ושמא היכא דאית לה מיגו דטענה מעליא מהימנא היינו אפילו הוא להוציא. אבל למאי דקי"ל כשנויא בתרא דטעמא דר"ג משום חזקה וכמו שיבואר בס"ד בקונטרס אחרון סימן ס"ח והא דאמרינן בכל מקום מיגו לאו משום טענה מעליותא אלא מטעם דאי אמרה הכי הוי מהימנא אפילו בברי ושמא לא אמרינן להוציא. אלא דהא קשיא לי לפי מאי דמוקי לקמן דף ע"ה ע"ב מתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות שזינתה אחר הנשואין כמ"ש התוס' שם. א"כ ע"כ צ"ל דאע"ג דאמרה משארסתני נאנסתי דמשמע בשעה שהיתה ארוסה נאנסה מ"מ היא נאמנת במיגו דאחר הנשואין ואמאי הא הוי ליה מיגו להוציא. והתם לאו משום טענה מעליותא אלא משום מיגו גמור הרי דמוכח דאמרינן מיגו להוציא בברי ושמא. והוי ליה להר"ש להביא ראיה זו במקום מיגו גמור. מיהו יש לומר לפי מאי דמסיק שם דכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו בשמא ושמא כמו מחליף פרה וטבח. א"כ אין צריך ברי דידה שפיר אמרינן דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי דלמה יגרע מאלו שתקה אבל במקום דצריך שיטעון ברי לא אמרינן מיגו להוציא אפילו בברי ושמא. ולענ"ד מוכח כן מלשון התוס' שם בד"ה רישא וכו' ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה וכו' קשה הא אפילו אינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה תאומן שנאנסה לאחר האירוסין במיגו דמוכת עץ אני אחר הנשואין והוי להו למימר בענין שיכולה להיות מ"ע תחתיו. ולפמ"ש אתא שפיר דבאמת הוי מיגו להוציא אלא דהיכא דאפשר להיות שנאנסה אחר הנשואין אין צריך לברי דידה כלל. ולא אתי אמירתה לגרוע כחה דמן הסתם היה אחר הנשואין נמצא מוכח מדבריהם דלא אמרינן מיגו להוציא אפילו בברי ושמא. וצ"ע ודוק: ועיין קונטרס אחרון: